בשנת 2012 נחקר פארס טביש ע”י חוקרי שב”כ במתקן “שקמה” באשקלון. במהלך חקירתו החוקרים הכו אותו, החזיקו אותו בתנוחות לחץ, איימו עליו ומנעו ממנו שינה וכל זאת כשהוא מנוע מפגש עם עו”ד ומנותק מהעולם החיצון. בשנת 2013 הגשנו בשמו של מר טביש תלונה בגין העינויים שעבר. רק בספטמבר 2016, ולאחר שהגשנו עתירה לבג”ץ בנושא, התקבלה
המקרה שלפניכם עוסק באישה פלסטינית שנעצרה ונחקרה על ידי השב”כ בשנת 2009. במהלך החקירה עברה עינויים פיזיים קשים שכללו איזוק מכאיב, מניעת שינה, איום בהבאת בני משפחתה וחברותיה לחקירה והטרדה מינית: חוקר אחד הניח לה יד על הרגל, השני נשק לה במצח וקרא לכך “נשיקה מתוך כבוד” מפני ש”מחבבים אותה”. ההטרדה והפגיעה המינית ביחד עם
עתירה שהוגשה בשמו של קרבן עינויים שעבר עינויים קשים בחקירה. תלונה שהגיש למבת”ן נסגרה כעבור שלוש שנים. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל עתר בשמו בשל היעדר חקירה פלילית נגד החוקרים המענים ובשל השיהוי בבדיקת התלונה. לאחר דיון שנערך בינואר 2017, החליט בית המשפט העליון לדחות את העתירה.ב-18 בנובמבר הגשנו עתירה שניה בשמו של אותו קרבן.
בספטמבר 2007 נעצר מר אסעד אבו גוש והועבר לחקירת שב”כ. בחקירה ננקטו כנגדו אמצעי חקירה פסולים העולים לכדי עינויים, ובהם אלימות פיזית ונפשית קשה שכללה מכות, הטחות בקיר, הושבתו על קצות הבהונות, כיפוף בתנוחת “בננה”, כיפוף מכאיב של אצבעותיו, מניעת שינה, לחץ נפשי קשה לרבות איומים ומצגי שווא ביחס לפיצוץ ביתו ולמה שייעשה לבני משפחתו
בדצמבר 2014 הגיש הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל עתירה (בג”ץ 8311/14) בשמם של תשעה פלסטינים שעברו עינויים או התעללות על-ידי חיילים. בעתירה ביקשנו סעד פרטני: מענה לתלונות שהגשנו לפרקליטות הצבאית בשם העותרים, וכן סעדים עקרוניים: קביעת פרקי זמן לבדיקת התלונות ואפשרות להגיש ערר. בנוגע לתלונות העותרים הפרטניים:בינואר 2016, כעשרה ימים לפני הדיון הראשון בעתירה, (ומספר
בדצמבר 2013 הגיש הוועד לבית המשפט העליון עתירה בשם שש נשים פלסטיניות שעברו אלימות מינית ועינויים במעצר ובעת חקירת שב”כ. העתירה הוגשה לאחר שתלונותיהן של על מעשים הכוללים , לא נבדקו במשך יותר מ-21 חודשים.דיון בעתירה שהתקיים ב-2015 ובמהלכי הורה בית המשפט לבדוק את נושא נוכחותה של אישה דוברת ערבית בחקירות, נוכחות הדרושה כדי לתרגם
עתירה שהגישו הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, עתירה שזכתה לכינוי “בג”ץ העינויים”, נחשבת לאבן-דרך במאבק בעינויים בישראל. העתירה שהוגשה ב-1999 שאלה, האם לחוקרי השב”כ ישנה הסמכוּת להפעיל את האמצעים שבהם הם משתמשים בחקירות, כולל אמצעים פיזיים דוגמת “טלטולים” ותנוחת “שאבח” (תנוחה בה גבו של הנחקר מכופף), והאם ההיתרים הניתנים לחוקרים להפעיל
בשנת 2007 נעצר מחמוד סוויטי. בחקירתו הופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, המגיעים לכדי עינויים, כאשר הופעל עליו לחץ נפשי קשה מנשוא ביחס למה שיעשה בבני משפחתו אם לא ישתף פעולה בחקירתו ולא ימסור את ההודאה המבוקשת על-ידי חוקריו. כמו כן, הוצגו לעותר במהלך חקירתו, אביו ואשתו, כאשר הם נחזים כעצורים.מדובר באמצעי פסול של יצירת מצג
העתירה הוגשה, יחד עם ארגון רופאים לזכויות אדם, בשמו של קרבן עינויים בידי חוקרי שב”כ, נגד היועץ המשפטי לממשלה, הממונה על המבת”ן וקצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר. העותר עבר לפני מעצרו ניתוחים בעינו ומצבו הבריאותי היה ירוד. חוקריו, שהיו מודעים למצבו הרפואי, עינו אותו במהלך חקירתו ועלה אף חשד למעורבות של רופאי השב”ס
עתירה זו עוסקת בהימנעות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה מלהורות על פתיחה בחקירות פליליות נגד חוקרי שב”כ, החשודים בעינויים ו/או יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל של נחקרים. מנגנון בדיקת התלונות אותו יזם היועמ”ש, ועליו הוא מופקד, הביא לסגירתן הגורפת של מאות תלונות, ללא חקירה פלילית, כתב אישום או העמדה לדין. התנהלותו של המשיב ואופן