עתירה שהגישו הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים, עתירה שזכתה לכינוי “בג”ץ העינויים”, נחשבת לאבן-דרך במאבק בעינויים בישראל. העתירה שהוגשה ב-1999 שאלה, האם לחוקרי השב”כ ישנה הסמכוּת להפעיל את האמצעים שבהם הם משתמשים בחקירות, כולל אמצעים פיזיים דוגמת “טלטולים” ותנוחת “שאבח” (תנוחה בה גבו של הנחקר מכופף), והאם ההיתרים הניתנים לחוקרים להפעיל אמצעים אלו – ניתנים כדין.
בספטמבר 1999 קיבל בג”ץ חלק ניכר מהטענות שהובאו בעתירה: פסק הדין אסר את השימוש בשורה של שיטות חקירה ועינויים וקבע כי לשב”כ אין סמכות להפעיל שיטות חקירה אלימות, וכי סמכויות החקירה של השב”כ זהות לאלה של המשטרה.
בית המשפט קבע כי סייג ה”צורך” שבו משתמשים חוקרי השב”כ מאז “ועדת לנדוי” כהיתר להפעלת עינויים, אינו מקור סמכות או בסיס להנחיות לביצוע עינויים. כמו כן אסרה הפסיקה התקדימית באופן ממוקד על מספר שיטות עינויים – ביניהן טלטול.
עם זאת, פסק הדין הותיר פרצות מהותיות המאפשרות המשך קיומם של עינויים והתעללויות בחקירות השב”כ: הפרצה המרכזית היא “הגנת הצורך”, שלמרות הביקורת בית המשפט קבע כי אינו יכול לשלול את קיומה.
הגנת הצורך, המאפשרת לענות אדם במקרים של “פצצה מתקתקת” – כלומר סיכון מיידי וממשי, פוטרת מאחריות פלילית, בתנאים מסוימים, חוקר אשר השתמש בשיטות חקירה אסורות, לרבות התעללות פיזית בעצור.
בעקבות ההכרה בהגנת הצורך, כאשר נחקר מתלונן על עינויים שעבר, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה באותו מקרה “הגנת הצורך” אשר פוטרת את החוקר מאחריות. עד כה מנעה בדיקה מקדימה זו חקירה יסודית ובלתי תלויה של כל תלונות הנחקרים שהגיש הוועד.
בהסתמך על תצהירים רבים של פלסטינים שנחקרו מאז הפסיקה עולה, כי ההכשר שנתן בית המשפט לחוקרי השב”כ להפעיל במקרים מסוימים שיקול דעת עצמאי, אִפשרה להם לנקוט צורות חקירה אלימות.
על אף התקדים ההיסטורי שקבע בג”ץ בפסיקתו מ-1999, הוא נכשל בכך שלא אסר על עינויים והתעללויות באופן מוחלט, אלא השאיר לחוקרי השב”כ שיקול דעת אם לנקוט עינויים, ולוּ גם במקרים קיצוניים. כיום, בשל מדיניות העינויים של השב”כ, נהפכו בג”ץ, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה משומרי החוק ומגיניו לשומרי-הסף של חדרי החקירות של השב”כ.
להורדת העתירה