מהם עינויים?

על פי אמנת האו”ם נגד עינויים, עינויים הם כל פעולה שגורמת במכוון לאדם כאב או סבל חמורים, גופניים או נפשיים, שנעשית על ידי נציג המדינה או בידיעתו, ונעשים במטרה ברורה שהיא אחת מאלה:  

  • הוצאת מידע או הודאה מאדם;
  • ענישה על פשע שאותו אדם ביצע או נחשד בו;
  • כפייתו של אדם לבצע פעולה מסוימת או הפחדתו;
  • כל פעולה שנובעת ממניעי אפליה וגזענות כלפי אותו אדם.

שיטות העינויים יכולות להיות רבות ושונות: עינויים שמכוונים לפגוע בגוף, למשל מכות, כבילה מכאיבה, החזקה בתנוחות לחץ, הרעבה, וחשיפה לחום וקור קיצוניים; עינויים בעלי אופי מיני, לדוגמא אונס, הטרדה והשפלה מינית, ועינויים שמכוונים לפגוע בנפש, דוגמת מניעת שינה, בידוד ממושך, השפלות ואיומים כלפי המעונה או קרובי משפחתו.

האמנה נגד עינויים, שעליה חתומה גם ישראל, אוסר על עינויים באופן מוחלט. האמנה נגד עינויים קובעת כי “אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי-יציבות פוליטית פנימית או מצב חירום אחר, כצידוק לעינויים”. כלומר, מדינות אינן רשאיות להצדיק עינויים באמצעות “חריגים” או “איזונים”, או באמצעות הטענה כי העינוי היה נחוץ לתכלית כלשהי. האמנה אוסרת באופן מוחלט גם על מעשים המהווים יחס בלתי אנושי, אכזרי או משפיל כלפי אדם, כשהם מתבצעים על ידי עובד מדינה או בידיעתו, גם אם הם אינם עומדים בכל תנאי ההגדרה של עינויים.

על אף שמדובר באחד האיסורים בעלי ההגנה המשפטית החזקה ביותר במשפט הבינלאומי, עינויים ממשיכים להתקיים במדינות רבות, ובהן ישראל. בניגוד לתפיסה הרווחת, עינויים לא מתבצעים רק במרתפים חשוכים על-ידי חוקרים נטולי זהות, ולא רק על-ידי השב”כ. גם התנהלות של כוחות משטרה, צבא או שירות בתי הסוהר יכולה לעלות לכדי עינויים כשהיא מתבצעת בתנאים מסוימים. לדוגמה, אלימות מופרזת של שוטרים במהלך פיזור הפגנה יכולה להיחשב לעינויים, והחזקת אדם בכלא בתנאי מחייה מחפירים יכולה לעלות כדי יחס בלתי אנושי, אכזרי או משפיל.