המקרה שלפניכם עוסק באישה פלסטינית שנעצרה ונחקרה על ידי השב”כ בשנת 2009. במהלך החקירה עברה עינויים פיזיים קשים שכללו איזוק מכאיב, מניעת שינה, איום בהבאת בני משפחתה וחברותיה לחקירה והטרדה מינית: חוקר אחד הניח לה יד על הרגל, השני נשק לה במצח וקרא לכך “נשיקה מתוך כבוד” מפני ש”מחבבים אותה”. ההטרדה והפגיעה המינית ביחד עם אמצעים נוספים היו חלק מנסיון מכוון של החוקרים לשבור אותה בחקירה. אותה אישה החליטה, באומץ רב, להתלונן. התלונה נסגרה ללא חקירה פלילית. הוועד הגיש ערר על החלטת הסגירה. בספטמבר 2017, כשבע שנים מאז הגשנו את התלונה בשם אותה אישה, התקבלה תשובה על הערר. הערר נסגר, בין היתר בנימוקים הבאים: לטענת החוקר, “ככל שנאמרו על ידו לעוררת דברים בנוגע למראה החיצוני שלה, אלא לא נאמרו כמחמאה, אלא כחלק רלוונטי מהחקירה שהתקיימה באותה עת”. בנוסף, טען משרד המשפטים כי התלונה הוגשה במרץ 2012, בחלוף כשנה ושמונה חודשים ממועד החקירה. השיהוי בהגשת התלונה, מקהה לכאורה, ולו במידת מה, ממידת העניין שמרשתכן עצמה מצאה בבירור טענותיה”.
אנחנו בוועד מזועזעים מהרמיזה לכך שהמראה החיצוני של אישה רלוונטי לחקירה כלשהי, והזמן שלוקח להגיש תלונה בעניין כה רגיש הוא בעל השלכות לעניין של הקרבן במה שעבר עליה.
חשוב לציין כי תלונות על הטרדה מינית מוגשות במקרים רבים זמן רב לאחר המקרה, בשל הטראומה וזמן שנדרש מהקרבנות לאזור אומץ ולהתלונן

מצורפים:
התלונה הקולקטיבית בשמן של נשים פלסטיניות שעברו עינויים בחקירה, (סיפורה של האישה מתואר במקרה מספר 4) 05.03.2012
תשובה לתלונה 08.07.2015
24.01.2016 הערר למשרד המשפטים (חלק 1)
24.01.2016 הערר למשרד המשפטים (חלק 2)
התשובה לערר 31.08.2017