על פי אמנת האו”ם נגד עינויים, עליה חתמה ישראל בשנת 1986 ואשררה אותה בשנת 1999, חובה על המדינות החברות באמנה, לחוקק חוק מפורש האוסר על עינויים בחקיקה הפנימית שלהן. ישראל התחייבה בפני הקהילה הבינלאומית פעם אחר פעם לעגן את האיסור על העינויים בחקיקה פנימית, כולל ממש לאחרונה  בדוח שהוגשה לוועדת האו”ם נגד עינויים בחודש דצמבר 2020.

ועדת טירקל (2013), ועדת צ’חנובר (2016) ומשרד מבקר המדינה (2018) כולם העירו לממשלה על הצורך לעגן את האיסור על עינויים בחקיקה בהקדם האפשרי. בקרב כל הגורמים האלה שררה ההבנה, כי חקיקת חוק נגד עינויים היא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי, החיוני להגנה הן על שלטון החוק בישראל.

להלכה, ישראל מכירה בחובתה לחוקק חוק נגד עינויים, אך בפועל – המדינה גוררת רגליים מזה שנים, ועד היום טרם פורסם תזכיר חוק ממשלתי בעניין.

מקרים שאירעו לאחרונה, בהם פלסטינים וישראלים עברו עינויים – אך איש לא נתן את הדין על כך, מדגישים את הצורך בחקיקת חוק ברור המנחה את כלל המפקדים בשטח, את גורמי אכיפת החוק ואת מערכת המשפט, על האיסור המוחלט על שימוש בעינויים.

הוועד נגד עינויים מקדם הצעת חוק שנועדה לשים קץ למחדל זה, ולחוקק אחת ולתמיד חוק שיאסור על השימוש בעינויים בישראל, בכל מצב וכלפי כל אדם.

הצעת החוק כוללת שני תיקוני חקיקה:

1. קביעת האיסור המוחלט על עינויים באופן מפורש, כלפי כל אדם וללא חריגים: בחוק העונשין, בפרק העוסק בעבירות של עובדי ציבור, יעודכן סעיף 277 המנדטורי והמיושן, ויתווספו לו סעיפים המגדירים מהם עינויים, וקובעים את העונש לעובדי ציבור המפעילים עינויים, מורים עליהם או מאפשרים אותם. הסעיף מבהיר שהאיסור המוחלט על עינויים חל גם במצב חירום או מלחמה, וקובע שהסעיפים בחוק העונשין שעשויים לפטור אדם מעונש על ביצוע עבירה (הכרח, צורך וצידוק) לא יחולו במקרה של שימוש בעינויים.  
2. קביעה כי הודאות וראיות שנגבו תוך שימוש בעינויים, אינן קבילות בבתי המשפט: בפקודת הראיות, לסעיפים העוסקים בקבילות ראיות, יתווספו התנאים שהעדות או ההודאה המוצגות בבית המשפט לא נגבו באמצעות שימוש בעינויים – אלא אם כן השימוש בהן נחוץ על מנת להרשיע את מבצעי העינויים כנגד אותו עד או נאשם. סעיף זה חיוני כדי להסיר את התמריץ לשימוש בעינויים – שכן כל חוקר ידע שלהודאה שנגבתה בעינויים לא יהיה ערך בבית המשפט.

לקריאת הצעת החוק המלאה.