ב-12.6.2021 הלכה לעולמה חנה פרידמן, המייסדת והמנכ”לית הראשונה שלנו. חנה, שהיתה המנכ”לית הראשונה שלנו במשך 15 שנה וחברה בוועד המנהל שלנו עד יומה האחרון, הקדישה את חייה למען עולם צודק יותר עבור כולנו: כאחות בחדר ניתוח, כאשת האגודה לזכויות האזרח וכמייסדת הוועד נגד עינויים – שקם בעקבות הרצון שלה לעשות מעשה נגד העינויים השיטתיים שהפעילה ישראל על פלסטינים.

כניצולת שואה היה לה חשוב לעולם לא לשתוק ולעמוד מנגד כשמתרחשות עוולות – לא משנה מה המחיר. הקוד האתי הזה מלווה את עבודת הוועד נגד עינויים עד היום. כלוחמת זכויות אדם הובילה חנה לכמה נצחונות גדולים (בג”ץ העינויים הגדול והמוכר שבהם) ופגשה הרבה מהמורות עיקשות, אבל היא לא אמרה נואש ותמיד עשתה ועודדה אחרים לעשות למען נצחון האנושיות והצדק. היא תחסר לכולנו. אנחנו משתתפים בצערם של בתה עדי, נכדתה אלונה ובן זוגה יהודה.

היא תחסר לנו מאוד.

הנה מה שכתב עליה עופר אדרת במוסף “הארץ” לאחר מותה.

והנה חלק ממה מה שכתב על האירוע עו”ד מיכאל  ספרד בספרו “החומה והשער”:

” באחד מימי שישי ב-1989 כינסה פרידמן כמה חברות וחברים. באותה פגישת כל אחד מהמשתתפים הסכים לבקשתה ותרם 100 שקלים להקמת הארגון החדש. בין המייסדים היו אנשי מקצוע ממגוון של תחומים: הפסיכיאטר ד”ר יהויקים שטיין, הסוציולוג והקרימונולוג פרופסור סטנלי כהן הפסיכיאטרית רוחמה מרטון, העיתונאי חיים ברעם ועורכי הדין אביגדור פלדמן ולאה צמל.

המשימה שנטל על עצמו הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (“הועד”) היתה יומרנית וקשה ביותר: להביא להפסקת העינויים בחקירות השב”כ בימים של אינתיפאדה סוערת, בהם הנחקרים הפלסטינים נתפסים בעיני הציבור הישראלי כאויבים וכמחבלים מסוכנים. האינסטינקט הבסיסי של הציבור בישראל היה מאז ומעולם להרחיב ככל שניתן את הסמכויות של כוחות הביטחון; והשיח הציבורי באותם ימים בכלל לא הכיר במושג “עינויים” כקשור ל”לחץ הפיזי” המופעל בחקירות השב”כ. נקודת פתיחה רעה מאוד למאבק ציבורי.”