ציוני דרך במאבק בעינויים

ועדת לנדוי

עד לשנת 1987, לא התקיימה כלל ביקורת על פעילות השב"כ ופעילותו לא היתה חשופה בפני הציבור. ועדת לנדוי הוקמה בשנת 1987, הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל מן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו.
בהחלטת הממשלה מיום 31 במאי 1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי, ואת מתן העדות בבית המשפט על חקירות אלה. בנוסף, מטרת הוועדה הייתה להמליץ לגבי הנהלים ושיטות החקירה של השב"כ בעתיד.
דו"ח הוועדה הוגש לממשלה ב־30 באוקטובר 1987. מרכיב חשוב בהמלצות הוועדה קבע שבחקירות שירות הביטחון הכללי שמטרתן סיכול פעולות טרור, "אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא־אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולות", אך "כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי". משפט זה למעשה נותן הכשר לעינויים.
בנוסף, זמן קצר לאחר מתן המלצות הוועדה פרצה האינתיפאדה הראשונה בה חרגו חוקרי השב"כ באופן שיטתי מהמלצות ועדת לנדוי.

בג"צ העינויים

עד לפסיקת בג"צ מספטמבר 1999 עינו כוחות הביטחון הישראליים מדי שנה אלפי עצירים פלסטינים. על-פי הערכת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, כמעט כל הנחקרים עברו לפחות צורה אחת של עינויים במהלך חקירתם.
פעילות החקירה של השב"כ, שלא הוסדרה בחוק, נעשתה על-פי המלצות "ועדת לנדוי". כאמור, רק חלק מדו"ח לנדוי פורסם בציבור; החלק שפירט את שיטות החקירה המותרות נותר חסוי. שיטות החקירה והעינויים האופייניות לשב"כ היו:
• קשירה בתנוחות מכאיבות למשך שעות וימים ברציפות, תוך כדי כיסוי ראשו של הנחקר בשׂק מצחין ורטוב.
• בידוד בצינוק.
• מכות.
• "טלטולים" (טלטול גופו וראשו של הנחקר קדימה ואחורה בידי חוקר שב"כ, שאוחז בו בכתפיו או בדש חולצתו).
• מניעת שינה ואוכל.
• חשיפה לקור או חום.
• כבילה לכיסא קטן ואלכסוני.
• קללות והשפלה פסיכולוגית.
• השמעת מוזיקה רועשת.
• איומים על העציר או על משפחתו.
• מניעה של תנאי תברואה בסיסיים והחלפת ביגוד.
• ניתוק מהעולם החיצון (ובכלל זה מעורכי דין ומבני המשפחה), לעתים למשך חודשים.
כל אלה גרמו לפגיעה נפשית ולנזקים גופניים, לעתים בלתי-הפיכים, ובכמה מקרים גם למוות.
בספטמבר 1999 קיבל בג"ץ חלק ניכר מהטענות שהובאו בעתירות שהגישו הוועד וארגונים נוספים לזכויות אדם. פסק הדין אסר את השימוש בשורה של שיטות חקירה ועינויים וקבע כי לשב"כ אין סמכות להפעיל שיטות חקירה אלימות, וכי סמכויות החקירה של השב"כ זהות לאלה של המשטרה.

ועדת טירקל

בפברואר 2013 פרסמה "ועדת טירקל", שבדקה את אירועי המשט לעזה, את חלקו השני של הדו"ח שלה. הוועדה המליצה, בין היתר, על הגברה משמעותית של הפיקוח החיצוני על חקירות השב"כ, ועיגון האיסור המוחלט במשפט הבין-לאומי על עינויים והתעללות בחקיקה הפלילית הישראלית. בין השאר המליצו המומחים על טיפול בתלונות נחקרים בידי גוף עצמאי, כגון מח"ש, ועל תיעוד חזותי של כל חקירות השב"כ, שיאפשר פתרון החלטי לבעיה של גרסאות סותרות.
"ועדת טירקל" גיבשה את המלצותיה בין היתר על סמך עדויות של מומחים מטעם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. המומחים תיארו מקרים שבהם עברו תושבים מעזה שנעצרו בזמן "עופרת יצוקה" עינויים והתעללות בידי חוקרי השב"כ.
המלצה נוספת של הוועדה, היתה שבדיקת תלונות נחקרים תיעשה בידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים – ולא בתוך השב"כ, וכן שייערך "תיעוד חזותי מלא" של כל חקירות השב"כ. ההמלצה הראשונה – להעביר את הגוף הבודק את תלונות נחקרי השב"כ, הלוא הוא המבת"ן, למשרד המשפטים – מוּחלת מאז 2013. אולם השינוי לא הביא להתקדמות בשינוי תרבות הטיוח: כאמור, עד היום צמח מספר התלונות על עינויים לכ-950, אך אף חקירה פלילית לא נפתחה עדיין.

ציוני דרך עיקריים בפעילות הוועד

• הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הוקם בשנת 1990 על-ידי גב' חנה פרידמן (מנכ"ל הוועד מהקמתו ועד ינואר 2008), פרופ' סטנלי כהן, ד"ר יהויקים שטיין, העיתונאי חיים ברעם, עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד מאזן קופטי, ד"ר רוחמה מרטון, עו"ד נפתלי אור-נר ועו"ד לאה צמל.

• בשנת 1991 פורסם דו"ח "בצלם" על עינויים, שנכתב על-ידי פרופ' סטנלי כהן וד"ר דפנה גולן. הדו"ח התבסס על עדויות ותצהירים שנגבו על-ידי הוועד. דו"ח זה, כמו גם דו"ח מעקב שפורסם בשנת 1992, היוו פריצת דרך במודעות הציבורית לנושא העינויים בישראל.

• בשנת 1991 הגיש הוועד עתירה עקרונית ראשונה לבג"ץ (בג"ץ 2581/91 מוראד עדנאן סלחאת והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל). העתירה דרשה לבטל את המלצותיה של "ועדת לנדוי", שהתירו לחוקרי שב"כ להשתמש ב"לחץ פיזי מתון". כמו כן התבקש בג"ץ לצוות על פרסום חלקו הסודי של דו"ח הוועדה, שעסק בשיטות החקירה של השב"כ. בית המשפט דחה את העתירה בטענה שהיא כללית מדי.

• בעקבות דחיית העתירה הגיש הוועד בשנת 1994 עתירה עקרונית נוספת (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל). נוסף על הטענות שהועלו בעתירה הראשונה כללה העתירה החדשה גם את הטענה כי השב"כ פועל ללא בסיס חוקי וחוקתי (באותם ימים פעל השב"כ על בסיס סעיף שיורי בחוק יסוד: הממשלה). לעתירה זו צורפו עתירות של האגודה לזכויות האזרח בישראל, המוקד להגנת הפרט ועו"ד אנדרה רוזנטל.

• פסק הדין בעתירה, שניתן רק בספטמבר 1999, יצר היסטוריה. בפסק הדין אסר בג"ץ על שימוש בשיטות עינויים שונות שהיו נהוגות עד אז כגון כיסוי ראשיהם של נחקרים בשׂק, השמעת מוזיקה רועשת במשך כל שעות היממה, מניעת שינה, טלטולים, כריעת צפרדע וכבילה לכיסא קטן ואלכסוני. פסק הדין הביא לצמצום של היקף העינויים בישראל.

• בדצמבר 1996 קיבל הוועד את פרס הרפובליקה הצרפתית לזכויות אדם מידי נשיא צרפת, יחד עם המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעזה (PCHR).

• בספטמבר 2000, עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חלה עלייה במספר הנחקרים הסובלים מעינויים, אם כי המצב לא הגיע לממדים ההמוניים של תקופת האינתיפאדה הראשונה. בעדויות שגבה הוועד בתקופה זו חזרו והופיעו שיטות עינויים כגון כפיפת הגוף בתנוחות מכאיבות והידוק אזיקים לשורש כף היד ולזרוע. כן חזר השימוש בכמה משיטות העינויים שנאסרו בפסיקת בג"ץ. הוועד הרחיב את פעילותו והחל להיעזר בעובדי שטח ובעורכי דין חיצוניים לאיתור ולבירור של מקרי עינויים.

• בינואר 2002 עתר הוועד לבג"ץ נגד מדיניות ההתנקשויות (ה"חיסולים") של ישראל, שבאה לידי ביטוי בהוצאה להורג של חשודים ומבוקשים ללא משפט וללא נוהל מעצר חשוד. בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בעתירה כי יש להגביל את האפשרות להתנקש באדם לנסיבות צרות ולתנאים מגבילים: רק אם האדם נוטל חלק פעיל באותו זמן בפעולת איבה (כלומר לחימה), להבדיל ממי שנוטל חלק עקיף, או מי שכבר לא פעיל בלחימה בזמן התקיפה; רק אם קיים מידע מבוסס ובדוק לפיו יעד ההתנקשות אכן נוטל חלק פעיל בפעולות איבה; רק אם לא ניתן לעוצרו או לנקוט נגדו בפעולה חמורה פחות מהתנקשות בחייו; וכשפעולת ההתנקשות עלולה להסב נזק לסובבים, רק אם הנזק לאנשים האחרים בסביבתו אינו עולה על התועלת שמבקשים להשיג. כמו כן קבע בית המשפט שחובה לקיים בדיקה עצמאית בדיעבד, בכל מקרה של התנקשות, ולבחון אם הוא עמד בתנאים אלה.

• דו"חות שפרסם הוועד בשנים האחרונות העלו כי תופעות העינויים וההתעללויות ממשיכות להתקיים בישראל ובשטחים הכבושים, כי המערכות השלטונית והמשפטית אינן פועלות כנדרש כדי למנוע אותן ולא פעם אף נותנות להן גיבוי:

הנחיות רובינשטיין

בסמוך מאוד לאחר פרסום בג"ץ העינויים פרסמו היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ונאוה בן אור, אז מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, שני מסמכים מכוננים, בהתאמה: "חקירות שב"כ והגנת הצורך– מסגרת לשיקול דעת של היועץ המשפטי לממשלה"; ו"נסיבות שבהן לא יועמדו לדין חוקרי שב"כ, אשר פעלו בתחושה של 'צורך'". במסמך מפרט היועץ המשפטי לממשלה את קשת השיקולים שיש להביא בחשבון לקראת קבלת החלטה בדבר תחולת "הגנת הצורך" על מקרה מסוים, וממליץ כי דרגים גבוהים יהיו מעורבים בהחלטה זו. הוא כותב כי "ראוי שיהיו בשב"כ הנחיות פנימיות, בין השאר באשר למערכת ההתייעצויות והאישורים בתוך הארגון הנחוצה לעניין."

בקשה לביזיון בית המשפט משנת 2008

בנובמבר 2008 הגיש הוועד יחד עם האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בקשה להליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בשל אי-קיומו של "פסק דין העינויים" בידי המדינה. הבקשה נדחתה. השופטים דחו את הבקשה ביולי 2009 וטענו כי הליך זה אינו מתאים לבירור טענות בדבר הפרה של פסק הדין, שהִנו בעל אופי "הצהרתי", לדבריהם.

בג"ץ 1265/11

עתירה שהגיש הוועד ועסקה בהימנעות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה מלהורות על פתיחה בחקירות פליליות נגד חוקרי שב"כ, החשודים בעינויים ו/או יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל של נחקרים. העתירה תוקפת את מנגנון המבת"ן ומציינת כי מנגנון בדיקת התלונות הקיים, מעניק חסינות מוחלטת לחוקרי השב"כ והביא לסגירתן הגורפת של מאות תלונות, ללא חקירה פלילית, כתב אישום או העמדה לדין. בעקבות הגשת העתירה החליט היועמ"ש לעגן את הזכות להגיש ערעורים על החלטותיו לסגור תלונות נגד חוקרי שב"כ – אפשרות אותה הוא מנע באופן גורף עד עתירה זו.
בפסק הדין שניתן ביום 6.8.2012 בית המשפט העליון לא פסל את מנגנון הבדיקה המקדמית של המבת"ן ולא קבע כי קיימת חובה לפתוח בחקירה פלילית דווקא בכל תלונה נגד חוקרי שב"כ (וזאת בניגוד להוראות המשפט הבין-לאומי של זכויות אדם המחייבות את מדינת ישראל). תחת זאת קבע בג"ץ כי בכפוף להבטחת עצמאותה של הבדיקה המקדמית והבטחת עצמאות המבת"ן באמצעות העברתו למשרד המשפטים, אין פסול בעצם ביצוע הבדיקה המקדמית. עם זאת ציין בית המשפט כי מן הראוי שהממונה על המבת"ן (הגורם המוסמך להורות על גניזת התלונות) יוסמך בחוק לא רק לסגור תיק אלא גם לפתוח בחקירה פלילית.

הגברת השקיפות בעזרת קביעת נוהלי בדיקת ועיון במסמכי בדיקת תלונות

במסגרת הדיון בעתירתה של אישה פלסטינית (בג"ץ 1494/12) שונתה המדיניות שלא אִפשרה עיון בחומרי הבדיקה של המבת"ן בטרם יחליט ב"כ על הגשת ערר ליועמ"ש. תגובת המדינה מיום 17.9.13 קבעה שככלל, תינתן זכות עיון בחומרי בדיקה מצונזרים, ללא זכות העתקה. בזכות תקדים זה קיבל הוועד אישור לעיין בחומרים המצונזרים לפני הגשת ערר.

בבג"ץ 3533/08 מיסון סוויטי נ' שירות הביטחון הכללי

עתירה בה תקפנו את השימוש בבני משפחה בעת חקירה כאמצעי לחץ ועינויים. ביהמ"ש העליון דחה את העתירה תוך חזרה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה ככלל, אסור לעשות שימוש בבני משפחה שאינם עצורים בחקירה, למעט מעצרים כשיש עילה חוקית ומדובר באותה מסכת עבריינית. היועץ המשפטי לממשלה אף הדגיש כי החוקרים הועמדו על האיסור המפורש לעשות שימוש באיומים כי יבולע לקרובי המשפחה של העצורים כאמצעי הפחדה ולחץ במצגים חקירתיים גם בהיעדר מעצר של הקרוב בעילה חקירתית מוצדקת.

הרשעת סא"ל שלום אייזנר

הרשעת סא"ל שלום אייזנר שהִכה פעיל שמאל אירופי בקת רובה בפניו: בעקבות תלונה שהגשנו, הוגש נגד סא"ל אייזנר כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות של "חריגה מסמכות" ו"התנהגות שאינה הולמת". במסגרת הדיון, החליט בית הדין הצבאי המיוחד בקריה לקבל את הסדר הטיעון, שלאורו הנאשם הורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, נגזרו עליו עבודות שירות למשך חודשיים עם מאסר על תנאי ושיפרוש מהצבא בגיל הפרישה המינימאלי. בעקבות התקרית והתלונות שנשלחו מטעמנו, הודח אייזנר מתפקידו, בוטל מינויו לסגן מפקד בית ספר לקצינים וכן הוא הודח מתפקידים פיקודיים למשך שנתיים. בד בבד, עמדנו על זכויותיהם של המתלוננים, לפי רוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה אשר אינו חל באופן ישיר על חוק השיפוט הצבאי ומנגנוני הצבא, והצלחנו להביא שאחד המתלוננים יעיד בנוגע להסדר הטיעון בפני ביה"ד הצבאי המיוחד בקריה. לפני מתן גזר הדין, תיאר נפגע העבירה את הכאב הפיזי והמצוקה הנפשית והכלכלית שנקלע אליהם כתוצאה מתקיפתו על-ידי סא"ל אייזנר ואחרים.
לקריאה נוספת: המחקר במצ"ח לא נחושה