העתירה, שהוגשה לבג”ץ ב-2008 על-ידי הוועד הציבורי נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח ומרכז עדאלה מופנית נגד שר המשפטים, משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי. העתירה דורשת לבטל חוק המאפשר לעצור חשודים בעבירות ביטחון למשך 96 שעות ללא ביקורת שיפוטית (בהשוואה ל-24 שעות, או עד 48 שעות במקרים מסוימים, ביחס ליתר העצורים בישראל), לקיים דיונים במעצרם בהיעדרם ולא להודיע להם על החלטה להאריך את מעצרם.
חוק זה נוסף על שורה של פגיעות אחרות בזכויותיהם של חשודים בעבירות ביטחון, ובהן הסמכות למנוע מהם להיפגש עם עורך דין למשך 21 ימים והימנעות מתיעוד חזותי או קולי של החקירות. התוצאה המצטברת היא, שניתן לקחת אדם, לשלול את חירותו ולחקור אותו במתקן של השב”כ במשך שלושה שבועות, כאשר הוא מנותק לחלוטין מהעולם החיצון ומובא פעם אחת בלבד לבית המשפט.
אדם במצב כזה כבר אינו אדם בעל זכויות בהליך פלילי הוגן. אין לו דרך להתנגד למעצרו, ואין לו הזדמנות להתלונן על תנאי כליאה משפילים או על התעללויות פיזיות או נפשיות בזמן החקירה.
לאחר דיון בעתירה ושמיעת חומר סודי, החליטו שופטי בג”ץ ב-2009 להכריע בעד חוקיותו של החוק הנ”ל. כמחאה, מחקו הוועד ויתר הארגונים את העתירה.
להורדת העתירה