ציוני דרך במאבק בעינויים בישראל

30 שנה של מאבק בעינויים

מזה למעלה משלושים שנים נאבקים ארגוני זכויות אדם בישראל, ובראשם הוועד נגד עינויים, בקיומם של עינויים והתעללות. על אף שעוד ארוכה הדרך למיגורם המוחלט של העינויים, נחל המאבק במרוצת השנים הצלחות רבות, והביא לשינויים מרחיקי לכת בשיטות החקירה ולהפחתה משמעותית במקרי העינויים.

ועדת לנדוי  – 1987

עד לשנת 1987, לא התקיימה כלל ביקורת על פעילות השב”כ, ופעילותו לא היתה חשופה בפני הציבור. ועדת לנדוי שהוקמה בשנת 1987, הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה”ל מן העדה הצ’רקסית, סגן עיזאת נאפסו. בהחלטת הממשלה מיום 31 במאי 1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי, ואת מתן העדות בבית המשפט על חקירות אלה. בנוסף, מטרת הוועדה הייתה להמליץ לגבי הנהלים ושיטות החקירה של השב”כ בעתיד.
דו”ח הוועדה הוגש לממשלה ב־30 באוקטובר 1987. מרכיב חשוב בהמלצות הוועדה קבע שבחקירות שירות הביטחון הכללי שמטרתן סיכול פעולות טרור, “אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא־אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולות”, אך “כאשר אלה אינם משיגים את המטרה, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי”. משפט זה למעשה נותן הכשר לעינויים
בנוסף, זמן קצר לאחר מתן המלצות הוועדה פרצה האינתיפאדה הראשונה בה חרגו חוקרי השב”כ באופן שיטתי מהמלצות ועדת לנדוי.

הקמת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל – 1990

בשנת 1990 הוקם על-ידי גב’ חנה פרידמן ז”ל, שהיתה מנכ”לית הועד מהיווסדו ועד שנת 2008. שותפים להקמת הוועד היו פרופ’ סטנלי כהן, ד”ר יהויקים שטיין, העיתונאי חיים ברעם, עו”ד אביגדור פלדמן, עו”ד מאזן קופטי, ד”ר רוחמה מרטון, עו”ד נפתלי אור-נר ועו”ד לאה צמל. הוועד אשר שם לעצמו כמטרתה להיאבק בעינויים בחקירות שב”כ .

פרסום דו”ח על עינויים נגד פלסטינים בחקירות – 1991

בשנת 1991 פורסם דו”ח  ארגון בצלם ”חקירות פלסטינים בתקופת האינתיפאדה: התעללות, לחץ פיזי מתון או עינויים”  שנכתב על-ידי פרופ’ סטנלי כהן וד”ר דפנה גולן. הדו”ח התבסס על עדויות ותצהירים שנגבו על-ידי הוועד. דו”ח זה, היווה פריצת דרך במודעות הציבורית לנושא העינויים בישראל.

עתירה לביטול המלצות ועדת לנדוי – 1991

בשנת 1991 הגיש הוועד עתירה עקרונית ראשונה לבג”ץ (בג”ץ 2581/91 מוראד עדנאן סלחאת והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ’ ממשלת ישראל). העתירה דרשה לבטל את המלצותיה של “ועדת לנדוי”, שהתירו לחוקרי שב”כ להשתמש ב”לחץ פיזי מתון”. כמו כן התבקש בג”ץ לצוות על פרסום חלקו הסודי של דו”ח הוועדה, שעסק בשיטות החקירה של השב”כ. בית המשפט דחה את העתירה בטענה שהיא כללית מדי.

בג”צ העינויים – 1999

עד לפסיקת בג”צ מספטמבר 1999 עינו כוחות הביטחון הישראליים מדי שנה אלפי עצירים פלסטינים. על-פי הערכת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, כמעט כל הנחקרים עברו לפחות צורה אחת של עינויים במהלך חקירתם. פעילות החקירה של השב”כ, שלא הוסדרה בחוק, נעשתה על-פי המלצות “ועדת לנדוי”. כאמור, רק חלק מדו”ח לנדוי פורסם בציבור; החלק שפירט את שיטות החקירה המותרות נותר חסוי. שיטות החקירה והעינויים האופייניות לשב”כ היו:
•  קשירה בתנוחות מכאיבות למשך שעות וימים ברציפות, תוך כדי כיסוי ראשו של הנחקר בשׂק מצחין ורטוב) תנוחת “שבאח”)
•  בידוד בצינוק.
•  מכות.
•  טלטולים” (טלטול גופו וראשו של הנחקר קדימה ואחורה בידי חוקר שב”כ, שאוחז בו בכתפיו או בדש חולצתו).
•  מניעת שינה ואוכל.
•  חשיפה לקור או חום.
•  כבילה לכיסא קטן ואלכסוני.
•  קללות והשפלה פסיכולוגית.
•  השמעת מוזיקה רועשת.
•  איומים על העציר או על משפחתו.
•  מניעה של תנאי תברואה בסיסיים והחלפת ביגוד.
•  ניתוק מהעולם החיצון (ובכלל זה מעורכי דין ומבני המשפחה), לעתים למשך חודשים.
כל אלה גרמו לפגיעה נפשית ולנזקים גופניים, לעתים בלתי-הפיכים, ובכמה מקרים גם למוות.

בפסק הדין התקדימי (בג”ץ 5100/94  הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח  נ’ ממשלת ישראל) הכיר בית המשפט הכיר באיסור המוחלט על עינויים וקבע כי לחוקרי שב”כ אין סמכות לטלטל אדם, להחזיקו בתנוחת “שבאח”, לחייבו ב-“כריעת צפרדע” ולמנוע שינה באופן שאינו מתחייב מצרכי החקירה. שיטות אלה נפסלו על ידי בג”ץ בהיותן פוגעות בכבוד האדם ואינן עומדות במסגרת החובה להגן על שלמות הגוף מפני פגיעה. עוד נקבע בפסק הדין כי סייג ה-“צורך” הקבוע בחוק העונשין, אינו יכול לשמש מקור סמכות עצמאי ומראש להפעלת שיטות חקירה אלה

הנחיות רובינשטיין – 1999

בסמוך מאוד לאחר פרסום בג”ץ העינויים, פרסמו היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ונאוה בן אור, אז מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, שני מסמכים מכוננים, בהתאמה: “חקירות שב”כ והגנת הצורך– מסגרת לשיקול דעת של היועץ המשפטי לממשלה”; ו”נסיבות שבהן לא יועמדו לדין חוקרי שב”כ, אשר פעלו בתחושה של ‘צורך’”. במסמך מפרט היועץ המשפטי לממשלה את קשת השיקולים שיש להביא בחשבון לקראת קבלת החלטה בדבר תחולת “הגנת הצורך” על מקרה מסוים, וממליץ כי דרגים גבוהים יהיו מעורבים בהחלטה זו. הוא כותב כי “ראוי שיהיו בשב”כ הנחיות פנימיות, בין השאר באשר למערכת ההתייעצויות והאישורים בתוך הארגון הנחוצה לעניין.”

אינתיפאדת אל-אקצה – 2000

בספטמבר 2000, עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חלה עלייה במספר הנחקרים הסובלים מעינויים, אם כי המצב לא הגיע לממדים ההמוניים של תקופת האינתיפאדה הראשונה. בעדויות שגבה הוועד בתקופה זו חזרו והופיעו שיטות עינויים כגון כפיפת הגוף בתנוחות מכאיבות והידוק אזיקים לשורש כף היד ולזרוע. כן חזר השימוש בכמה משיטות העינויים שנאסרו בפסיקת בג”ץ. הוועד הרחיב את פעילותו והחל להיעזר בעובדי שטח ובעורכי דין חיצוניים לאיתור ולבירור של מקרי עינויים.

בג”ץ החיסולים – 2006

בינואר 2002 עתר הוועד לבג”ץ נגד מדיניות ההתנקשויות (ה”חיסולים”) של ישראל, שבאה לידי ביטוי בהוצאה להורג של חשודים ומבוקשים ללא משפט וללא נוהל מעצר חשוד (בג”ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ’ ממשלת ישראל . בדצמבר 2006 פסק בג”ץ בעתירה כי יש להגביל את האפשרות להתנקש באדם לנסיבות צרות ולתנאים מגבילים: רק אם האדם נוטל חלק פעיל באותו זמן בפעולת איבה (כלומר לחימה), להבדיל ממי שנוטל חלק עקיף, או מי שכבר לא פעיל בלחימה בזמן התקיפה; רק אם קיים מידע מבוסס ובדוק לפיו יעד ההתנקשות אכן נוטל חלק פעיל בפעולות איבה; רק אם לא ניתן לעוצרו או לנקוט נגדו בפעולה חמורה פחות מהתנקשות בחייו; וכשפעולת ההתנקשות עלולה להסב נזק לסובבים, רק אם הנזק לאנשים האחרים בסביבתו אינו עולה על התועלת שמבקשים להשיג. כמו כן קבע בית המשפט שחובה לקיים בדיקה עצמאית בדיעבד, בכל מקרה של התנקשות, ולבחון אם הוא עמד בתנאים אלה.

בקשה לביזיון בג”ץ העינויים – 2008

בנובמבר 2008 הגיש הוועד יחד עם האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בקשה להליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בשל אי-קיומו של “פסק דין העינויים” בידי המדינה. השופטים דחו את הבקשה ביולי 2009 וטענו כי הליך זה אינו מתאים לבירור טענות בדבר הפרה של פסק הדין, שהִנו בעל אופי “הצהרתי”, לדבריהם.

עתירה נגד שימוש בבני משפחה בחקירות שב”כ – 2009

עתירה בה תקפנו את השימוש בבני משפחה בעת חקירה כאמצעי לחץ ועינויים. ביהמ”ש העליון דחה את העתירה תוך חזרה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה ככלל, אסור לעשות שימוש בבני משפחה שאינם עצורים בחקירה, למעט מעצרים כשיש עילה חוקית ומדובר באותה מסכת עבריינית. היועץ המשפטי לממשלה אף הדגיש כי החוקרים הועמדו על האיסור המפורש לעשות שימוש באיומים כי יבולע לקרובי המשפחה של העצורים כאמצעי הפחדה ולחץ במצגים חקירתיים גם בהיעדר מעצר של הקרוב בעילה חקירתית מוצדקת.

עתירה נגד מנגנון הבדיקה המקדמית  של המבת”ן – 2012

עתירה שהגיש הוועד ועסקה בהימנעות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה מלהורות על פתיחה בחקירות פליליות נגד חוקרי שב”כ, החשודים בעינויים ו/או יחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל של נחקרים. העתירה תוקפת את מנגנון המבת”ן ומציינת כי מנגנון בדיקת התלונות הקיים, מעניק חסינות מוחלטת לחוקרי השב”כ והביא לסגירתן הגורפת של מאות תלונות, ללא חקירה פלילית, כתב אישום או העמדה לדין. בעקבות הגשת העתירה החליט היועמ”ש לעגן את הזכות להגיש ערעורים על החלטותיו לסגור תלונות נגד חוקרי שב”כ – אפשרות אותה הוא מנע באופן גורף עד עתירה זו.

בפסק הדין שניתן ביום 6.8.2012 בית המשפט העליון לא פסל את מנגנון הבדיקה המקדמית של המבת”ן ולא קבע כי קיימת חובה לפתוח בחקירה פלילית דווקא בכל תלונה נגד חוקרי שב”כ (וזאת בניגוד להוראות המשפט הבין-לאומי של זכויות אדם המחייבות את מדינת ישראל). תחת זאת קבע בג”ץ כי בכפוף להבטחת עצמאותה של הבדיקה המקדמית והבטחת עצמאות המבת”ן באמצעות העברתו למשרד המשפטים, אין פסול בעצם ביצוע הבדיקה המקדמית. עם זאת ציין בית המשפט כי מן הראוי שהממונה על המבת”ן (הגורם המוסמך להורות על גניזת התלונות) יוסמך בחוק לא רק לסגור תיק אלא גם לפתוח בחקירה פלילית.

ועדת טירקל: המלצות ביחס לפיקוח על חקירות שב”כ – 2013

בפברואר 2013 פרסמה “ועדת טירקל”, שבדקה את אירועי המשט לעזה, את חלקו השני של הדו”ח שלה בנוגע למנגנוני הבדיקה והחקירה של טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה. הוועדה המליצה, בין היתר, על הגברה משמעותית של הפיקוח החיצוני על חקירות השב”כ, ועיגון האיסור המוחלט במשפט הבין-לאומי על עינויים והתעללות בחקיקה הפלילית הישראלית. בנוסף, המליצה הוועדה, כי בדיקת תלונות נחקרים תיעשה בידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים – ולא בתוך השב”כ, וכן המליצה על “תיעוד חזותי מלא” של כל חקירות השב”כ. ועדת טירקל גיבשה את המלצותיה בין היתר על סמך עדויות של מומחים מטעם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.

הגברת שקיפות בדיקות המבת”ן בעזרת קביעת נוהלי בדיקת ועיון במסמכי בדיקת תלונות – 2013

במסגרת הדיון בעתירתה של אישה פלסטינית (בג”ץ 1494/12) שונתה המדיניות שלא אִפשרה עיון בחומרי הבדיקה של המבת”ן בטרם יוחלט על הגשת ערר ליועמ”ש. תגובת המדינה מיום 17.9.13 קבעה שככלל, תינתן זכות עיון בחומרי בדיקה מצונזרים, ללא זכות העתקה. בזכות תקדים זה קיבל הוועד אישור לעיין בחומרי הבדיקה המצונזרים לפני הגשת ערר.

העברת יחידת המבת”ן למשרד המשפטים – 2014

בפברואר 2014, לאחר מאבק שניהל הוועד במשך מספר שנים, חדל המבת”ן להיות עובד שב”כ, והוקדמה יחידה עצמאית לבדיקת תלונות נחקרי שב”כ במשרד המשפטים

המלצות צ’חנובר: נסיגה מהמלצות ועדת טירקל לתיעוד חקירות שב”כ – 2015

באוגוסט 2015 פרסם הצוות הבין משרדי בראשות ד”ר צ’חנובר את המלצותיו ליישום המלצותיה של ועדת טירקל. צוות הישום המליץ כי משרד המשפטים יקדם חקיקה לעיגון עבירת העינויים בחוק העונשין. אולם ביחס להמלצת ועדת טירקל על תיעוד חזותי מלא של חקירות שב”כ נסוג צוות היישום מהמלצת ועדת טירקל והמליץ על התקנת מצלמות בחדרי החקירות של השב”כ אשר ישמשו לפיקוח ובקרה בזמן אמת על חקירות.

חוק הזנה בכפייה – 2015

בשנת 2015 אישרה הכנסת חוק המתיר הזנה בכפייה של כלואים שובתי רעב. הזנה בכפיה של כלואים מהווה פרקטיקה המהווה יחס אכזרי ובלתי אנושי ועלולה לעלות לכדי עינויים. עתירות שהוגשו כנגד החוק גם ע”י הוועד נדחו ע”י בית המשפט העליון בשנת 2016. יחד עם זאת, עד היום לא היה שימוש בחוק ואף כלוא לא הוזן בכפייה. 

קביעת פרקי זמן לבדיקת תלונות של פלסטינים כנגד חיילים – 2016
בדצמבר 2014 הגיש הוועד עתירה (בג”ץ 8311/14) בשמם של תשעה פלסטינים שעברו עינויים או התעללות על-ידי חיילים בדרישה לקבלת מענה בתלונות שהגישו לפרקליטות הצבאית, וכן בדרישה לקביעת פרקי זמן לבדיקת התלונות. בעקבות הדיון בעתירה התגלה כי הפרקליטות הצבאית לא מעדכנת כראוי מתלוננים בתוצאות בדיקת תלונתם. לפיכך קבעה הפרקליטות מספר נהלים שנועדו להבטיח מתן מענה לפניות המתלוננים. בנוסף קידמה העתירה את יישום המלצות דוח צ’חנובר אשר קבעו מסגרת זמנים לטיפול בתלונות נגד חיילים.  

בג”ץ מורה על העמדה לדין של שוטר שנחשד בהתעללות ובהשתנה על עציר  – 2017

בשנת 2012 הוגשה עתירה (בג”ץ 869/12 פלוני נגד היועמ”ש) בשמו של עצור פלסטיני אשר עבר מסכת עינויים והתעללות קיצונית בחומרתה מצד שני שוטרים בתחנת משטרה מעלה אדומים. העינויים כללו מכות קשות, התעללות מינית והשתנה של אחד השוטרים על העציר. בעתירה תקפנו את חוסר הסבירות הקיצוני בהחלטה שלא להעמיד לדין את השוטרים המענים בעילה של חוסר ראיות. בג”ץ קיבל את העתירה באופן חלקי והורה על העמדתו לדין של השוטר בגין אירוע השתן. זו הפעם הראשונה שבג”ץ מתערב בהחלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין בשל העדר ראיות מספיקות.

בג”ץ אבו גוש: אי העמדה לדין של חוקרי שב”כ בגין עינויים – 2017

ביום 12.12.2017 התקבל פס”ד הדוחה עתירה (בג”ץ 5722/12) שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל בשמו של אסעד אבו גוש אשר עונה במהלך חקירתו בשב”כ בשנת 2007. במהלך החקירה הופעלו נגד העותר אמצעים פסולים העולים לכדי עינויים, ובהם אלימות פיזית ונפשית קשה שכללה מכות, הטחות בקיר, הושבתו על קצות הבהונות, כיפוף בתנוחת “בננה”, כיפוף מכאיב של אצבעותיו, מניעת שינה ואיומים.  בעתירה, דרשנו להעמיד לדין את חוקרי השב”כ שהיו מעורבים בחקירת העותר.  בפסק הדין קבעו שופטי בג”ץ כי האמצעים שהופעלו כנגד אבו גוש אינם עולים לכדי עינויים, וזאת למרות חוות דעת רפואית ומשפטית אשר תומכות בעמדה כי העותר עבר עינויים.  בנוסף קבעו השופטים כי עומדת לחוקרים “הגנת הצורך” מכח חוק העונשין. הוועד סבור כי קביעות בית המשפט בבג”ץ אבו גוש בפועל הכשירו שימוש “באמצעים מיוחדים” העולים לכדי עינויים בחקירות, ובכך כרסמו באיסור המוחלט על עינויים ויחס אכזרי ומשפיל.    

בג”ץ טביש –  תקיפת מערך ההתייעצויות הפנימי בשב”כ לפני נקיטה ב”אמצעים מיוחדים”

במסגרת העתירה שהגיש הוועד (בג”ץ 9018/17) דרשנו העמדה לדין של חוקרי שב”כ שעינו את העותר, וכן דרשנו ביטול של חלקים מהנחיית רובינשטיין וביטול מערך האישורים וההתייעצות הפנימי בשב”כ במקרים של “חקירת צורך”. בפסק הדין קיבל בית המשפט את טענת המדינה כי העותר לא עונה בחקירתו וכי לחוקריו עומדת הגנת הצורך. בנוגע למערך ההתייעצויות בשב”כ נקבע כי אין פסול בקביעת כללים ברורים באשר לאופן ההיוועצות בתוך השב”כ בטרם קבלת החלטה על הפעלת “אמצעים מיוחדים” בחקירה מסוימת. הוועד סבור כי הקביעות בפסק הדין טביש מרחיבות את חריג “סייג הצורך”, וכי הכשרת מערך ההיוועצות הפנימי בשב”כ אינו עולה בקנה אחד אופיו האד-הוקי של סייג הצורך, אשר נקבע בבג”ץ העינויים.  

הוועד הגיש בקשה לדיון נוסף על פסק הדין, אולם הבקשה נדחתה בנימוק שאין בו הלכה חדשה, הוא עולה בקנה אחד עם ההלכות בבג”ץ העינויים ובג”ץ אבו גוש.

הפעלת מצלמות טלוויזיה במעגל סגור בחדרי החקירות בשב”כ – 2018

ממידע שהתקבל ממשרד המשפטיים עולה כי בינואר 2018 החלו לפעול מצלמות טלוויזיה במעגל סגור בחדרי החקירות של השב”כ. מפקחים מטעם משרד המשפטים מורשים לצפות בחקירות ולהעביר דוחות צפייה למבת”ן.  זאת, בהמשך להמלצות ועדת צ’חנובר משנת 2015. על פי נתנוים שמסרה המדינה במענה לבקשת חופש מידע בשנת 2020 הוגשו ע”י המפקחים 24 דוחות פיקוח על אירועים חריגים בחקירה.

פתיחה בחקירה פלילית ראשונה כנגד חוקרי שב”כ – 2017

בעקבות חיפוש פולשני שנערך באברי המין של עצורה פלסטינית על ידי רופאה צבאית וחיילת, נפתחה לראשונה חקירה פלילית כנגד חוקרי שב”כ וכנגד קציני צבא החשודים במעורבות במעשה. בשנת 2021 הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות, לאחר שהמפקדים בשטח מטעם הצבא והשב”כ  הטילו אחריות זה על כתפי זה באשר למי נתן את ההוראה לביצוע המעשה.

נחקר שב”כ נמצא במצב “אנוש” כתוצאה מחקירת שב”כ – 2019

בספטמבר 2019, נעצר סאמר ערביד על יד שב”כ, ויומיים לאחר מכן הובהל לבית החולים  במצב אנוש, כשהוא סובל משברים מרובים ואי-ספיקת כליות כתוצאה מחקירתו במגרש הרוסים ע”י שב”כ. חקירה פלילית שנפתחה נגד חוקריו נסגרה בינואר 2021 ע”י היועץ המשפטי לממשלה, “בהעדר תשתית לביצוע עבירה”. הוועד סבור כי החלטת היועמ”ש לסגור את התיק, מחזקת את חסינות חוקרי השב”כ מפני העמדה לדין, אפילו כאשר מעשיהם כמעט גרמו למותו של אדם.