שאלות ותשובות

אם לא נענה אנשים, איך נמנע פיגועים?

עינויים לא באמת מסייעים למנוע פיגועים. הקביעה הזו היא עמדה רשמית של ארצות הברית, בת הברית של ישראל: בסוף 2014 התפרסם דו"ח מקיף של הסנאט האמריקני בנוגע לשיטות חקירה של ה-CIA מאז 11.9.2001, שבו נקבע כי שיטות החקירה בהן משתמש השירות החשאי במתקני הכליאה שלו מחוץ לארצות הברית – אינן יעילות. הסנאט בחן עשרות מקרים בהם טען ה-CIA שעינויים חילצו מנחקרים מידע קריטי להגעה לטרוריסטים – ולא מצאו אפילו מקרה אחד תקף. חצי שנה לאחר מכן אוּשר בסנאט ברוב מוחץ חוק האוסר עינויים. גם בארץ ישנן עדויות לכך שעינויים אינם תורמים בחילוץ הודאות, ואף מעכבים חקירות. למשל, בעת חקירת החטיפהשל שלושת הנערים בקיץ 2014, נעצר במעצר מנהלי ריאד נאסר, פעיל חמאס בגדה. נאסר עונה, אך לא מסר לחוקרים פרטים שהובילו אותם אל החוטפים או אל גופות הנערים. גם במקרה של עיזאת נאפסו, שבעקבותיו הוקמה ועדת החקירה הממלכתית "ועדת לנדוי" – שביקרה לראשונה את שיטות החקירה של השב"כ, נמצא כי נאפסו הודה במעשה שלא ביצע רק משום שנחקר תחת עינויים.

הגישה שלכם יפה בתיאוריה, אבל מה קורה כשיושב מולי אדם שהוא "פצצה מתקתקת" ועומד להוציא בעוד שעה פיגוע בתל-אביב?

עינויים אינם מותרים בחוק בישראל, והמדינה חתמה על האמנה הבינלאומית נגד עינויים. בג"צ קבע כי אסור לענות. אך מקרה כזה, של "פצצה מתקתקת", הוא המקרה היחידי שאותו החריג בג"צ וקבע כי חוקר שישתמש ב"אמצעים מיוחדים" במקרה כזה יהיה מוגן במה שמכונה "הגנת הצורך". אך לפי טענות השב"כ עצמו, אותו מקרה של סיכון מיידי ומוחשי המכונה "פצצה מתקתקת" הוא נדיר ביותר. מרבית העינויים שהתרחשו ומתרחשים בחקירות אינם קשורים לסיכול מיידי של פעולות טרור. הרוב המכריע של המקרים בהם מופעלים עינויים אינם עונים להגדרה זו ומופעלים באופן שיטתי ומוסדר על נחקרים רבים, גם לא מעטים שאחר כך אינם מואשמים בדבר. למעשה חשודים בעבירות ביטחון, הגדרה שהופכת אדם לנתון לעינויים ביתר קלות, מקיפה עבירות שיכולות להיות פליליות לחלוטין כשמדובר ביהודים: גניבת רכב למשל.

איך אתם רוצים שנוציא מאנשים מידע, אם לא בעינויים?

ישנן שיטות חקירה יעילות שאינן כוללות עינויים. חקירה היא מקצוע ולפי המומחים ניתן לחקור ולמצות חקירות ללא עינויים. מעדויות של חוקרים שעבדו במנגנוני ביטחון בעולם ניתן להבין שישנן שיטות חקירה יעילות שאין דבר בינן לבין עינויים. למשל, ג'ק קלונן, לשעבר בכיר ב-FBI ביחידה שהופקדה על איתורו של בן לאדן, אמר בריאיון אמר בראיון ל-Foreign Policy Magazine ב-2008 שחוקר שנראה "אנושי, אמפתי וסימפטי", הוא בעל סיכוי גבוה יותר לרכוש את אמונו של האדם שממנו הוא מבקש לשתף פעולה

מי קבע שעינויים אסורים?

בישראל לא קיים חוק נגד עינויים, אולם ישראל חתמה ואישררה כמה אמנות בין-לאומיות האוסרות על עינויים, כולל האמנה נגד עינויים מ-1987, המחייבות אותה לפעול לפי החוק הבין-לאומי ההומניטארי. גם בחוק העונשין הישראלי קיימות כמה הוראות המתייחסות להיבטים שונים של מעשי עינויים כגון תקיפה, התעללות בחסרי ישע ואף איסור מפורש על שימוש בכוח או איומים על-ידי עובד ציבור כלפי נחקרים.עד לפסיקת בג"ץ מספטמבר 1999 עינו כוחות הביטחון הישראליים מדי שנה אלפי עצירים פלסטינים. על-פי הערכת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, כמעט כל הנחקרים עברו לפחות צורה אחת של עינויים במהלך חקירתם.פעילות החקירה של השב"כ, שלא הוסדרה בחוק, נעשתה על-פי המלצות "ועדת לנדוי". רק חלק מדו"ח לנדוי פורסם בציבור; החלק שפירט את שיטות החקירה המותרות נותר חסוי.בספטמבר 1999 קיבל בג"ץ חלק ניכר מהטענות שהובאו בעתירות שהגישו הוועד וארגונים נוספים לזכויות אדם. פסק הדין אסר את השימוש בשורה של שיטות חקירה ועינויים וקבע כי לשב"כ אין סמכות להפעיל שיטות חקירה אלימות, וכי סמכויות החקירה של השב"כ זהות לאלה של המשטרה.הן בבג"צ העינויים והן בוועדת טירקל הומלץ לחוקק חוק נגד עינויים, וחקיקת חוק זה, בהסכמה ציבורית רחבה, היא אחת מהמטרות המרכזיות של הוועד.

את מי מייצג הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל?

הוועד מייצג ללא הבדל דת, גזע, מין או לאום את כל מי שעוּנה ברשות ובסמכות על-ידי רשויות החוק בישראל: השב"כ, המשטרה, שירות בתי הסוהר או צבא ההגנה לישראל.

מה אתם עושים כדי למנוע עינויים בישראל?

הוועד פעיל במישורים אחדים כדי לשנות את השיח ואת תמונת המצב של עינויים בישראל: אנו מעניקים ייצוג משפטי למי שעברו עינויים; מפיקים חוברות ופרסומים הנוגעים לסוגי עינויים ולאוכלוסיות החשופות לעינויים בישראל; אנו מארגנים כנסים והשתלמויות המיועדים לאנשי מקצוע הבאים במגע עם קרבנות עינויים; רופאים, אנשי בריאות הנפש ומשפטנים שעשויים לסייע בתיעוד וזיהוי של עינויים, לאקטיביסטים ולשוחרי זכויות אדם; אנו מקיימים פרויקט לחינוך לזכויות אדם שמכשיר אנשי חינוך ותלמידים למודעות לזכויות אדם.

למה שנפעל נגד עינויים בישראל בעוד שמדינות סביבנו מענות אנשים בלי כל ביקורת?

ראשית, ישראל חרתה על דגלה להיות מדינה דמוקרטית שמכבדת זכויות אדם ואת כללי המשפט הבין-לאומי. המדינות המערביות שללו עינויים מתוך מחשבה ש"יש מעשים שלא עושים בדמוקרטיות", ומתוך רצון למתוח גבול בין העולם של היום לעולם הישן, הקוטל והאכזרי של מלחמות העולם במאה שעברה. האנשים שמוטל עליהם לענות אחרים צריכים לתפקד לאחר מכן בחברה הישראלית. הדיון באיסור על עינויים הוא דיון בדמותה של המדינה שאנחנו רוצים להיות.שנית, אין זה מדויק שבמדינות סביבנו לא מתקיימת ביקורת על עינויים. הוועד מקיים השתלמויות אליהן מגיעים נציגים מטורקיה ומהרשות הפלסטינית. "פרוטוקול איסטנבול", שנכתב בטורקיה ומדריך רופאים, מומחים בבריאות הנפש, שופטים ועורכי דין כיצד לנהל את המפגש עם קרבנות עינויים, לצורך תיעוד וחקירה של עינויים – מיושם בין היתר במצרים, לבנון ותימן. האו"ם מקיים פיקוח על כלל המדינות החתומות על האמנה והועד שותף למאמצים הבינלאומיים להפצת הנורמה לאיסור עינויים ואכיפתה. לבסוף, הוועד הינו ועד ציבורי נגד עינויים בישראל; מטרתו המוצהרת היא שינוי חברתי בישראל על ידי ומתוך החברה בישראל.

מה נחשב לעינוי? אילו סוגי עינויים מתבצעים בישראל?

בניגוד לתפיסה הרווחת, עינויים לא מתבצעים רק במרתפים חשוכים על-ידי חוקרים נטולי זהות, ולא רק על-ידי השב"כ. גם אלימות של כוחות משטרה, שב"כ, יס"מ או שירות בתי הסוהר יכולה לעלות לכדי עינויים כשהיא מתבצעת בתנאים מסוימים.

שב"כ:
עד לבג"ץ העינויים ב-1999, שיטות החקירה והעינויים האופייניות לשב"כ היו בין היתר:
קשירה בתנוחות מכאיבות למשך שעות וימים ברציפות
תוך כדי כיסוי ראשו של הנחקר בשׂק מצחין ורטוב
בידוד בצינוק, מכות, טלטולים (טלטול גופו וראשו של הנחקר קדימה ואחורה בידי חוקר שב"כ, שאוחז בו בכתפיו או בדש חולצתו)
מניעת שינה ואוכל
חשיפה לקור או חום
כבילה לכיסא קטן ואלכסוני
קללות והשפלה פסיכולוגית
השמעת מוזיקה רועשת
איומים על העציר או על משפחתו
מניעה של תנאי תברואה בסיסיים והחלפת ביגוד
ניתוק מהעולם החיצון (ובכלל זה מעורכי דין ומבני המשפחה), לעתים למשך חודשים.
כל אלה גרמו לפגיעה נפשית ולנזקים גופניים, לעתים בלתי-הפיכים, ובכמה מקרים גם למוות. למרות איסור בג"ץ, ממקרים בהם מטפל הוועד ניתן ללמוד בבירור כי חלק גדול משיטות החקירה האלו מצויות עדיין בשימוש, למרות האיסור.
דו"חות הוועד שפורסמו בשנים שלאחר פסיקת בג"ץ, העלו את הממצאים הבאים: פלסטינים רבים הנחקרים בידי השב"כ נחשפים לעינויים ולהתעללות. ההתעללות בעצירים פלסטינים מתחילה בשלילת זכותם למגע עם העולם החיצון, בעיקר עם עורכי דינם ועם בני משפחותיהם, לעתים לתקופות ממושכות. כמו כן, העינויים וההתעללות כוללים חלק מאותן שיטות שגרתיות שהיו בשימוש גם לפני בג"צ העינויים:
מניעת שינה
כבילה לכיסא בתנוחות מכאיבות
מכות, סטירות ובעיטות
איומים, קללות והשפלות.
בנוסף קיימות "שיטות מיוחדות" כגון כפיפת הגוף בתנוחות מכאיבות דוגמת "בננה", כבילה ממושכת באזיקים מאחורי הגוף, הידוק מכוון של האזיקים, דריכה על האזיקים, הפעלת לחץ על איברים שונים, אילוץ הנחקר לכרוע בתנוחת "צפרדע" ("קמבז"), חניקה, טלטולים, שיטות אחרות של אלימות והשפלה (תלישת שיער, יריקות ועוד).
שיטות עינוי רווחות נוספות כוללות בידוד בצינוק, מניעת שינה, חשיפה לחום ולקור קיצוניים, חשיפה מתמדת לאור מלאכותי, החזקה בתנאי כליאה תת-אנושיים בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים שקבע האו"ם (תאי כליאה עם מקקים ועכברים, תנאים סניטריים ירודים, קִרבה בין האוכל ובור הצרכים, מים קרים בלבד, מניעה של החלפת בגדים, תאורה מלאכותית חלשה במהלך כל שעות היממה וכיוצא באלה).
השב"כ מיישם בחקירות גם עינויים נפשיים, הכוללים איומים ויצירת מצגי שווא, לעתים תוך שימוש בבני משפחה.

אלימות משטרתית:
גם אלימות משטרתית יכולה להיחשב עינויים כאשר היא מתבצעת בתנאים מסוימים. לדוגמה, אם שוטרים מכים או מחשמלים אותך ב"טייזר", או מאיימים עליך כשאתה אזוק או חסר יכולת להתנגד, מדובר באלימות שעשויה לעלות לכדי עינויים. האלימות לא חייבת להתבצע במעצר, היא יכולה גם לקרות ברחוב או בהפגנה.

שירות בתי הסוהר:
כל אלימות שאינה לצורך המתבצעת על ידי בעלי סמכות בכלא, ובוודאי איומים, השפלות, ענישה שלא בסמכות או אלימות והתעללות – הן עינויים. גם שהות בבית הסוהר בתנאים מחפירים יכולה לעלות לכדי עינויים, כמו למשל במקרים של אסירות פלסטיניות הכלואות בישראל בתנאים של בידוד, או שנשללים מהן תרופות וציוד היגיינה בסיסי.

אלימות חיילים:

גם אלימות חיילים יכולה להיחשב לעינוי בתנאים מסוימים; איזוק מכאיב במתכוון, מכות או בעיטות תוך שימוש באָלה או בקת הרובה, וכן קללות או גידופים כלפי העצור או כלפי בני משפחתו או נביא דתו. הקביעה האם מדובר בעינויים תלויה בנסיבות הפגיעה ומתבררת בעזרת בהערכה נפשית וגופנית המתבצעת לקרבן.

מה נעשה למי שעינה? האם הוא נענש?

החוק הישראלי לא מכיר בעינויים כעבירה וברוב המקרים מי שעינה לא נענש כלל או מקבל עונשים קלים בלבד. במקרה של השב"כ הוגשו מאז 2001 ועד תחילת 2015 כ-950 (!) תלונות של קרבנות עינויים ליועץ המשפטי לממשלה. אפס חקירות פליליות נפתחו. הפטור מתיעוד של חקירות שב"כ, ביחד עם הגישה המוגבלת לעורך דין או לרופא שיכולים לסייע בתיעוד של עינויים, מעניק חסינות מוחלטת למענים: בשל היעדר התיעוד נוצר מצב שהמדינה מגישה חומר ראיות לפי ראות עיניה, ואילו למעונה יש רק את המילה שלו כדי להוכיח שנפגע. במקרה של המשטרה אפשרות התיעוד קלה יותר כשלא מדובר במעצר עצמו, ולמרות זאת מתוך 1,500 פניות למח"ש ב-2015, רק 100 הסתיימו בכתב אישום פלילי.

מהיכן מגיע המימון שלכם?

השאיפה שלנו כארגון לשינוי חברתי היא שהמימון שלנו יגיע באופן בלעדי מהחברה הישראלית. נכון להיום, הוא מגיע מתורמים פרטיים מהחברה הישראלית, מקרנות ישראליות ומקרנות בינלאומיות. לרשימת התומכים המלאה ולפירוט נוסף על המימון שלנו, היכנסו לכאן