פרצות בהגנה – ספטמבר 2001

ב -6 בספטמבר 1999, בתום דיונים שארכו כשנה וחצי, פרסמו תשעה שופטי בג”צ את החלטתם בעניין בג”צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ. ממשלת ישראל ואח’ (להלן: פסיקת בג”צ). הפסיקה, שבאה לאחר מאבק רב-שנים של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל וארגוני זכויות אדם אחרים, קבעה כי מערכת העינויים השיטתית שהפעיל השב”כ במשך כ-12 שנים, בעקבות המלצות ועדת לנדוי, אינה עומדת בדרישות החוק הישראלי.
הפסיקה הביאה גם לשינוי משמעותי בפועל. חלק משיטות העינויים שהתירה ועדת לנדוי נעלמו לחלוטין, או כמעט לחלוטין – ובהן ה”טלטולים”, השימוש בשק לכיסוי הראש, המוסיקה הרועשת והכבילה לכיסא קטן ואלכסוני. אנושי, אכזרי או משפיל (להלן: התעללות) באגפי החקירות של השב”כ. עם זאת, למרבה הצער, לא ניתן לקבוע, שנתיים לאחר פסיקת בג”צ, כי אין עוד עינויים ויחס בלתי חוקרי השב”כ מנתקים את העצירים הנחקרים מהעולם החיצון, מתישים אותם, מכאיבים להם, פלסטינים הנחקרים בידי השב”כ נחשפים, במידה זו או אחרת, לשיטות של עינויים והתעללות. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מעריך, על סמך המידע שהצטבר ברשותו, כי מדי חודש עשרות מפחידים ומשפילים אותם. זאת באמצעות שילוב של מניעת שינה בצורות שונות; כבילה ממושכת בידוד מוחלט מהעולם החיצון למשך ימים ושבועות; וכליאה בתנאים תת-אנושיים.
בנוסף¬, משתמשים חוקרי השב”כ, במקרים מסוימים, בשיטות אחרות ובהן אילוץ הנחקר/ת לכרוע ב”תנוחת הצפרדע” (“קמבז”), כבילתו בתנוחות מעוותות ומכאיבות ביותר, לחץ מכאיב על חלקים בגופו ועוד. דו”ח זה מנתח את פסיקת בג”צ, על היבטיה החיוביים והשליליים, מתאר את המצב הנוכחי, מציע מסקנות באשר לכישלונה של פסיקת בג”צ לשים קץ מוחלט לנגע העינויים בישראל, ופורש שורה של המלצות המיועדות לשנות מצב זה.

להורדת המחקר: פרצות בהגנה – ספטמבר 2001