פצצות מתקתקות – מאי 2007

הדו”ח הנוכחי מציג את עדויותיהם של תשעה קורבנות עינויים בישראל, כולם עצירים פלסטיניים תושבי השטחים הכבושים. העדויות, מהקשות ביותר שהגיעו לוועד בשנים 2004 עד 2006, הן עיקר הדו”ח. צירפנו אליהן מסמכים רשמיים כעדויות רפואיות, זיכרונות דברים של חוקרי שירות הביטחון הכללי (שב”כ) וכתבי בתי-משפט. הטענות העובדתיות שבעדויות קורבנות העינויים פורטו בתלונות הוועד למשרד היועץ המשפטי לממשלה, והן לא נסתרו או הוכחשו על ידי משרד המשפטים. תשעת קורבנות העינויים נתפסים על ידי המערכת הביטחונית והמשפטית הישראלית, כ”פצצות מתקתקות”, שרק באמצעות עינויים קשים ניתן היה לחלץ מהם מידע העשוי להציל חיים. בדו”ח זה אנו מבקשים להטיל ספק בעצם ההיגיון שבמושג “פצצות מתקתקות”
ייתכן שפרקטיקת העינויים היא אמצעי יעיל להשגת מידע העשוי להציל חיים (הוועד מתנגד לעינויים באופן מוחלט, בלי קשר לטענות כאלה), אך התיאורים של תשעת קורבנות העינויים ממחישים עד כמה מושרש מנגנון העינויים כלפי עצירים פלסטיניים, את האופן הביורוקרטי כל כך שבו מבוצעים עינויים, באופן מוסדר, כמעט נינוח. אין אנו יכולים לשער איזה מידע היה בידי זרועות הביטחון הישראליות שהוביל לשימוש בעינויים סדיסטיים כל כך, אך ספק אם מישהו מקורבנות אלו מתאים לתסריט הנורא כל כך של “פצצה מתקתקת”.

להורדת המחקר: פצצות מתקתקות – מאי 2007