כשהחריג הופך לכלל: מניעת מפגש בין עצירים פלסטינים ובין עורכי דינם – אוקטובר 2010

זכותו של עצור להיפגש ולהיוועץ בעורך דין לפי בחירתו מוכרת במשפט הישראלי והבין-לאומי כזכות יסוד, הנובעת מהזכות הבסיסית של כל אדם לחירות ולהליך משפטי הוגן. בישראל זכות זו מעוגנת ב”חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”. גם בשטחים הפלסטיניים הכבושים הכיר השלטון הצבאי הישראלי בזכותו של עצור לפגוש את עורך דינו, ועיגן אותה ב”צו בדבר הוראות ביטחון(מס’ 1)378″.
שלילת מפגש של עצור עם עורך דין בידי הרשויות המוסמכות אמורה להיות מוגבלת למצבי חירום או למקרים חריגים, שבהם הפגיעה והנזק שעלולים להיגרם כתוצאה מקיום ההיוועצות בעורך הדין מצדיקים את מניעתה. ואולם, הראיות שהצטברו בידי ארגוני זכויות אדם במרוצת עשורים של פעילות מלמדות, כי הזכות של עצור למפגש עם עורך דין נשללת באופן שיטתי מעצורים פלסטינים, תושבי השטחים הכבושים, הנחקרים בידי שב”כ.
המחקר מתמקד בחלקו הראשון, בניסיון להגיע להערכה מספרית של היקף השימוש שעשה שב”כ בסמכותו למנוע מפגש בין עצורים פלסטינים לעורכי דינם בשנים הנדונות (2005–2007) ולאורך כלל התקופה שראשיתה באוקטובר 2000. בחלקו השני מתמקד המחקר באיסוף נתונים ומידע על משך החזקתם של עצורים תחת מניעת מפגש, על חשיפתם של “מנוּעי מפגש” לאלימות, להתעללות, ו/או לעינויים במהלך החקירה, ועל השפעת הבידוד ומניעת הזכות להיוועצות בעורכי דין על התנהלותם של הנחקרים מול חוקריהם.
חלקו השלישי של המחקר בוחן את האפקטיביות של שיטת ההתערבות המשפטית המקובלת למען הסרת/ביטול מניעת המפגש, בדמות “קדם בג”ץים” המוגשים למחלקת בג”ץים בפרקליטות המדינה ועתירות המוגשות לבג”ץ.
להורדת המחקר: כשהחריג הופך לכלל – אוקטובר 2010